על עברית היומיום, על תקנים ועל חלופות לשון

Abstract

מטרת המאמר לבדוק מחדש את מהותו של מושג ה״שגיאה״ בלשון לאור המחקר המודרני בתחומים בלשניים אחדים: תקן לשוני ולשונות תקן; שוֹנוּת לשונית; תולדות העברית בת־זמננו מראשית התהוותה כשפת היומיום בארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. במרכזו עומדת השאלה מדוע ישראלים דוברי עברית ילידית תופסים את לשון הדיבור שלהם כשגויה או רעה והאם יש ממש בתפיסה זו. מתוך התבוננות במהות השוֹנוּת הלשונית – שוֹנוּת סינכרונית ושוֹנוּת דיאכרונית  – כמאפיין אינהרנטי של הלשון, נשאלת השאלה האם הכרה במהות זו של השוֹנוּת בלשון עשויה לשנות את דעתנו על הלשון ואת התייחסותנו אל החינוך הלשוני. לבסוף, נעשה ניסיון לבדוק כיצד נוכל להתגבר על דעות קדומות באשר ללשון ולעסוק במחקר הלשוני לא רק של העברית הכתובה אלא גם של החלופות המדוברות של הלשון, כך שתתפוסנה את מעמדן הראוי בחיי הקהילה ובתרבות.