על הקדושה הפולחנית – בין המקרא לספרות חז"ל

Abstract

התורה מתארת שתי דרכים שבהן יכול האדם לכונן קדושה: חוק וריטואל. מחד גיסא, הקדושה היא תכונה הנרכשת באמצעות ציות למצוות; ומאידך גיסא היא איכות המתכוננת באופן פיזי: האל מקדש בנוכחותו את המשכן, והכוהנים מקדשים את המשכן וכליו באמצעות שמן המשחה. קדושה זו, היא תכונה העוברת במגע כמו טומאה, כמתבטא בנוסחה ההלכתית: "כל הנוגע ב־X יקדש/יטמא". כפל פנים זה מתקיים גם אצל בת זוגה ההופכית של הקדושה – הטומאה, הנובעת מחד גיסא כתוצאה מחטא ("טומאה מוסרית"), ומאידך גיסא מהתרחשויות פיזיות ("טומאה ריטואלית"). אך בניגוד לטומאה שתורת העברתה מאובייקט לאובייקט באמצעות מגע פותחה באופן אינטנסיבי בספרות הבית השני ובספרות חז"ל, חוקי הקדושה העוברת במגע התפוגגו במהלך הדורות. ביטוי לכך נמצא בצמצום הרדיקלי של הדין המקראי אשר לפיו "כל הנֹגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז), להלכה התנאית אשר לפיה "המזבח מקדש [רק] את הראוי לו" (משנה, זבחים ט, א). חוקרים שחשו במתח שבין הקדושה המשפטית לפולחנית ראו בצמצום זה ביטוי להתפתחות דתית, מעבר מהאי־רציונלי לרציונלי, מהפיזי לאבסטרקטי, מהא־מוסרי למוסרי או מהדמוני והמאגי למונותיאיסטי. ואולם, תיאורים אלו מחמיצים את התמורה הבסיסית שעבר רעיון ההדבקה במהלך הדורות: מתפיסה נגטיבית, שעיקרה חשש מפני הקדושה המסוכנת שלמגע עימה השלכות שליליות ועל כן יש להסירה; לתפיסה פוזיטיבית, שבמסגרתה הכוח ה"מדבק" של הקדושה הוא אמצעי ריטואלי ההופך לשלב אינטגרלי של תהליך ההקרבה. רעיון הקדושה לא נעלם והוכחד, צומצם או נוטרל, אלא תורגם והתפתח כאקט משפטי מכוון ומכונן בספרות התנאית. הקדושה המדבקת איננה "שריד ארכיאולוגי" שקפא בעולמם של חכמים, אלא אבן פינה לבניין ההלכתי שלהם. חלקו הראשון של המאמר (סעיפים א-ג) סוקר את העדויות הנוגעות לתורת הקדושה בספרות המקרא ובספרות הבית השני, סעיף ד עוסק בעקירת רעיון זה בתרגומי התורה ובסעיפים ה-ו מוצגת התמורה שעבר רעיון הקדושה המדבקת בספרות חז"ל.