"כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ": על מצוות החמץ בביתא ישראל
DOI:
https://doi.org/10.71766/4b5h8y74Keywords:
חמץ, מצה, הלכה קדומה, ביתא ישראלAbstract
לביתא ישראל בעת היותם באתיופיה, וטרם השפעתם של השליחים היהודים עליהם, היה מנהג ייחודי ומחמיר בהגדרת חמץ. לשיטתם, כל מאכל או משקה שעבר תהליך החמצה או תסיסה, דינו כדין חמץ האסור באכילה בפסח. לפיכך הם נמנעו בפסח מאכילת גבינה שמיוצרת מחלב שהחמיץ ומשתיית יין המופק מענבים שתססו. נוסף על כך, כל תבשיל היה חייב להיאכל מיד עם גמר בישולו, כדי שהשהות באוויר הפתוח לא תגרום להחמצתו. למעשה, במשך שבעת ימי החג אכלו רק מצות, פירות וירקות ושתו מים ומשקאות שאינם תוססים או חלב מיד בסמוך לחליבתו.
מאמר זה בוחן עדויות בכתב ובעל פה המתייחסות להגדרת החמץ בביתא ישראל ומתחקה אחר מקורות אפשריים למנהגם.
מסקנת המאמר היא שאין בסיס למנהג המחמיר של ביתא ישראל בפשט המקרא, בספרות בית שני או בספרות חז"ל. ואולם, בהלכה הקראית הקדומה מצאנו אחיזה איתנה למנהגם, המתועדת במספר מקורות קדומים ונוהגת הלכה למעשה בקרב הקראים עד היום.
הנחה מסתברת היא שמנהגם ומנהג ראשוני הקראים משמרים הלכה יהודית קדומה, שהרחיבה מאוד את הגדרת החמץ האסור בפסח. אף שהלכה זו נדחתה בספרות המדרש והתלמוד, הד קלוש נמצא לה בהווה אמינא של דברי חז"ל, שהיא כידוע, במקרים רבים, שיקוף של הלכות דחויות.