ממחותן לבכור שטן: המחלוקת על צרת הבת וגלגולי היחס לבית שמאי בספרות הארצישראלית
Keywords:
צרת הבת, יבמות, תלמוד ירושלמי, פלורליזם הלכתי, חכמי ארץ ישראל, בית שמאיAbstract
מאמר זה עוקב אחר התפתחות השיח הרבני הארצישראלי סביב המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי לגבי "צרת הבת". הסעיף הראשון דן בשני מקורות בספרות התנאית העוסקים בצרת הבת: תוספתא יבמות א, ח-יב ומשנה יבמות א, ד. המקור בתוספתא בנוי משתי יחידות המשקפות שתי מסורות שונות בעניין השלכותיה של המחלוקת. היחידה הראשונה מציגה את המחלוקת כמאיימת על הלכידות החברתית של הנאמנים להנהגה הרבנית, גם דורות רבים לאחר שהבתים פסקו מלתפקד. היחידה השנייה מתארת כיצד שני הבתים יכלו להתקיים באופן הרמוני בתוך חברה פלורליסטית אחת, וזאת חרף האיום החברתי הנובע מן המחלוקת שלהם. המשנה מציגה גרסה מעובדת של המקור השני בתוספתא, שמעמעמת את ההשלכות הפלורליסטיות הרדיקליות שבטקסט המקורי.
החלק השני מציג ניתוח ספרותי והיסטורי של גרסת הירושלמי לסיפורו של ר' דוסא בן הרכינס ופסיקתו בעניין צרת הבת, סיפור שהוא אולי הביקורת הקיצונית ביותר על בית שמאי בכל רחבי ספרות חז"ל. באמצעות דמותו של אחרון השמותים, יונתן בן הרכינס, תוקף הסיפור בעוצמה רבה את בית שמאי ואת שיטתם ההלכתית. בית שמאי מוצגים בו בתור כת הסוטה מדרך הישר שפלפלנותה ההלכתית מובילה אותה למסקנות שגויות ולכישלון חברתי ומוסרי כאחד.
