מטרולוגיה תלמודית ט: בחזרה לתקן התלמודי של יחידות המדידה של נפח וקיבולת

Abstract

אנו יכולים להגדיר אותם כתקנים של יחידות נפח גדולות, ממוצעות וקטנות. הדבר מוכיח שלכינויי יחידות הנפח היה ערך שונה באזורים שונים בארץ ישראל. ככל הנראה, התקן של יחידות הנפח הקטנות של התלמוד ירושלמי היה עדיין, במאה השמינית, התקן היחיד שהכיר ר' אלעזר הקליר, אך בהמשך, במאה השתים־עשרה, הוא לא הובן על ידי בעלי תוספות, הוזנח, ולמעשה נשכך לחלוטין. באופן דומה, התקן של יחידות הנפח הגדולות לא הובן, וכנראה לכן הוזנח ונשכח. רק התקן של היחידות הממוצעות שרד בבבל, אבל הרעיון של המייל הרומי – ולכן התקן של יחידות מדידת האורך – נשכח מהר בבבל, תחת השלטון הפרסי. לבסוף, הדבר היחיד שנותר הוא היחס של רב חסדא בין יחידות האורך והנפח התלמודיות. כל התקנים הרבניים של יחידות מדידה, המבוססות בדרך כלל על הדמיית הגדלים הטבעיים של רוחב האגודל או נפח הביצה, מכבדים כלל זה, המכונה כלל הרב חסדא (אם כי בקושי רב, וזה מקור הקושייה המפורסמת של הצל"ח(.

אנו מנתחים במאמר ארבעה תקנים רבניים של יחידות מדידה, שיטות רמב"ם ורש"י והתקנים שהוגדרו לאחרונה בדור הקודם, על ידי ר' חיים נאה והחזון איש. האחרון הוא תקן של יחידות גבוהות של אורך ונפח. שתי השיטות האחרונות נחשבות היום כסטנדרטים ההלכתיים המוסמכים. דבר מפתיע מכיוון שנראה שהם נבנו על הנחות מאוד לא מדויקות ואפילו לא נכונות. ניתן להבין את סמכותם רק בגלל שהסטנדרטים הקודמים עדיין לא היו מספיק ידועים. מעלתם היא שהם מעניקים ביטחון לשומרי המצוות אבל במחיר של הגזמות משמעותיות.