שיעורי חזון איש: הנתק בין ממצאים ריאליים ומדעיים לבין הכרעת ההלכה
Abstract
מחלוקת פוסקי ההלכה בדורות האחרונים לגבי התאמת שיעורי התורה למידות המקובלות בזמן הזה נובעת משאלה ראשונית: האם שיעורי התורה אשר נמסרו במידות טבעיות )איברי האדם, פירות, ביצים( הם ניסיון לביטוי שיעורים מוחלטים באמצעים המוגבלים של העולם העתיק או שהם עצמם השיעור, והשיעור הוא סובייקטיבי ומשתנה בין תקופות ומקומות ומותאם לכל אדם באופן אישי. מחלוקת זאת נתפסת כמחלוקת הנובעת ממסורות שונות שנהגו בקהילות שונות ויש הרואים בה מחלוקת בין האות הכתובה למנהג העממי. במאמר נטען ששיטות החזון איש ורא"ח נאה הן שתי צורות חשיבה המנסות לפתור באופן הרמוני את בעיית חוסר ההתאמה בין יחידות המידה השונות כפי שמסרו לנו חז"ל, בינן לבין עצמן ובינן לבין הטבע המוכר עכשיו. ועל אף הסתמכותם לשם קביעת הלכה על המקורות ההלכתיים ועל מנהגים שנהגו במקומות שונים עיקר חידושם הוא שהם ניסו ליצור מערכת אחידה לכלל השיעורים, אך אין הם ממשיכים את הנוהג שהיה קיים באופן מעשי.
עמדתו של החזו"א, כפי שפורסמה בספרו "קונטרס השיעורים", חושפת התמודדות עם שאלות מרכזיות בעולמה של ההלכה, כמו התנגדותו להסתמכות על מקורות חוץ-הלכתיים ואף על ממצאים ריאליים, ארכיאולוגיים ומדעיים, והתנגדותו לאימוץ מתודת המדידה המוחלטת לקביעת שיעורים לאור התפתחות אמצעי המדידה.
כמו כן, הבנתו של החזו"א שהשיעורים מטבעם משוערכים ושהאומדן הוא הבסיס לקביעת השיעור היא זו שמעצימה את סמכותם של חכמי ישראל ומעצבת את תפקידם ההלכתי בהעברת התורה מדור לדור, לא רק כסמכות המפרשת את דברי חז"ל אלא אף כסמכות המחייבת, כהחלטת בית דין הגדול, את השיעור הקובע במקרה של סתירה בין השיעורים השונים. ויתירה מכך, אף כסמכות יוצרת של שיעורים למצוות התורה יש מאין. לעומת זאת לשיטת רא"ח נאה תפקידם של חכמי ישראל בעניין שיעורי תורה מסתכם במישור הפרשני לחשוף את השיעור שמשה קיבל מסיני על פי שיעורי המידות העכשוויים.
כפתיחה להבנת שיטת החזו"א סוקר המאמר את שיטתו הייחודית בהבנת המושג "השתנות הטבעים", ואת שיטתו ביחס שבין שיעורי המידות שנאמרו בממצאים טבעיים לבין שיעורם ההלכתי, שהוא שיעור חשבוני הנובע משיעור הפירות ואיברי האדם.
