מדוי עוד אבני בהו: דרכו של אברהם שלונסקי אל הקנון העברי

Abstract

אברהם שלונסקי פרסם ב-1924 את כרך השירה הראשון שלו "דוי" שנדחה בביקורת בת זמננו. בעשור אחד בלבד, ב-1934, הופיע "אבני בוהו", הספר המרכזי והמשפיע ביותר בשירה הארצישראלית המודרניסטית של שנות ה-30. במאמר זה אני מנתח את השינויים וההיפוכים בשירתו של שלונסקי ובקבלתה תוך עשור בודד. הכרך "דוי" הציע שירה אקספרסיוניסטית עם חומרים משפילים, בשל שאיפתו של המשורר לייבא את המודרניזם האירופי לשירה העברית, אך הציב מודל שאינו תואם את הציפיות הלאומיות. בכרך "בגלגל" (1927) הוסבו אותם חומרים דוחים משפילים לנשגב והופיעו בהקשרים לאומיים, ובכך קידמו את קבלתו לקאנון. ביצירה אבני בהו חזר שלונסקי למודרניזם האירופי, אך חדור בו סמליות שגווניה המוזיקליים היו מוכרים לקוראים עבריים רבים מהשירה הרוסית. ההעדפה למוזיקליות צרופה הציעה תהליך של בנייה בהיעדר, שיצר אנלוגיה לפרויקט הבנייה הארצית. כרך זה מיצב את שלונסקי כמשורר קאנוני שכן הוא הציג את האפשרות לשירה מודרניסטית שנחשבה מתאימה בשדה הספרותי העברי.